מנהיגות לעם אחד
נאום בר אילן של ביבי נתניהו חשף את התסבוכת שמדינת ישראל נקלעה אליה מאז מלחמת ששת הימים ועד היום. עיקרה, היעדרה של מנהיגות לאומית .
כמי שעוסק במנהיגות שנים רבות, עוקב וכותב על מאפייני המנהיגות של מדינאים ופוליטיקאים ישראליים אני סבור שנאום בר אילן הוא אבן דרך נוספת באובדנה של המנהיגות הפוליטית והמדינית במדינת ישראל.
למנהיגות גדולה יש השקפת עולם רחבה שמקיפה עומק הגותי וידיעה עמוקה בהיסטוריה של עמי העולם. כך היה בן גוריון .
כאשר מתקיימת השקפת עולם רחבה , עולה שלא ניתן להפריד בין הסוגיות הפוליטיות והחברתיות השונות והן כולן מקשה אחת שצריכה להיות מובלת על ידי מנהיגות של השראה, חזון ותבונה עמוקה. כך היה בן גוריון.
ביבי נתניהו הציג חולשת מנהיגות עמוקה בנקודות הבאות :
1. הגררות אחרי הנסיבות במקום יוזמה - מאז מלחמת ששת הימים ועד היום מנהיגנו ומדינת ישראל כולה נגררים אחרי הנסיבות ולא יוזמים כמעט דבר במישור המדיני. בתיאוריה ובפרקטיקה של מנהיגות מדובר על כשלון עמוק ויסודי שמלווה אותנו יותר מ- 40 שנה. בנאומו, ביבי לא יוזם דבר מלבד היגררות נוספת אחר הנסיבות. זו איננה מנהיגות. אין באמירה זו איזו שהיא ביקורת , הסתייגות או הסכמה עם הדברים שעלו בנאום אלא התייחסות לביטויי המנהיגות או , יותר נכון- להיעדרה של המנהיגות.
2. היעדרו של חזון - לב ליבה של המנהיגות הוא החזון. ביבי לא הציג חזון סוחף, חדשני ומקיף. לא שמענו התלהבות כל שהיא בקולו כאשר דיבר על העתיד המשותף, רק עייפות ודמגוגיה שחוקה. לפחות הוא כן הצטרף לחזון של אובמה שהתגלה כמנהיג האמיתי שיש לו גם נחישות וגם חזון.
3. אין הובלה אלא המשך הגררות - לא רק שביבי בסך הכל רק נסחף למנהיגות נחושה של אובמה אלא לא מצא לנכון לנצל את ההזדמנות כדי להבהיר , לבטא עמדות ולקדם נושאים אחרים שקשורים בהכרח לסוגיה הפלסטינית. לדוגמא - ערביי ארץ ישראל על הקיפוח מצד אחד ועל החשש הדמוגראפי מצד שני. לו היה עושה זאת היה בהכרח מבטא מנהיגות אישית ויוזמה שיש בה הובלה ולא רק היגררות. לו היה כורך באופן אמיתי את מצבם של ערביי המדינה ומשלבם בחזון הכולל היה עומד בשורה אחת עם גדולי המדינאים בהיסטוריה של מדינת ישראל, ובהיסטוריה האנושית בכלל. גם אם היה אומר דברים שלא היו נעימים לצד זה או לצד האחר, ובכל זאת מצליח להקיף תמונה רחבה וכוללת , חזון שאינו מתעלם מחלקים הכרחיים של המציאות , היינו זוכרים את נאום בר אילן כאחד הגדולים בתולדות המדינה (ישראל).
בעוד כך וכך שנים, שוב נהיה מובלים, נאכפים בנושא זה או / גם בנושא אחר, בעיית ערביי המדינה היא רק לצורך הדוגמא.
לסיכום,
לפני הנאום, הבטיחו לנו "אומץ" ו - "מנהיגות", מה שקיבלנו הוא דמגוגיה מתפתלת שיש בה אומץ בדיעבד ומנהיגות שעבר זמנה.
נאום נתניהו בבר אילן חשף בפני העולם כולו את חולשתה המתמשכת של מדינת ישראל בכל הקשור למנהיגיה. ביבי נתניהו ציטט את בן גוריון בנאומו , ניסה להתלות באילנות גבוהים אך מה שקיבלנו זו הרכנת ראש נוספת בפני מנהיגות של עם אחר , נחושה, בטוחה ועמוקה כעומק החזון הפלסטיני.
נאום בר אילן של ביבי נתניהו חשף את התסבוכת שמדינת ישראל נקלעה אליה מאז מלחמת ששת הימים ועד היום. עיקרה, היעדרה של מנהיגות לאומית .
כמי שעוסק במנהיגות שנים רבות, עוקב וכותב על מאפייני המנהיגות של מדינאים ופוליטיקאים ישראליים אני סבור שנאום בר אילן הוא אבן דרך נוספת באובדנה של המנהיגות הפוליטית והמדינית במדינת ישראל.
למנהיגות גדולה יש השקפת עולם רחבה שמקיפה עומק הגותי וידיעה עמוקה בהיסטוריה של עמי העולם. כך היה בן גוריון .
כאשר מתקיימת השקפת עולם רחבה , עולה שלא ניתן להפריד בין הסוגיות הפוליטיות והחברתיות השונות והן כולן מקשה אחת שצריכה להיות מובלת על ידי מנהיגות של השראה, חזון ותבונה עמוקה. כך היה בן גוריון.
ביבי נתניהו הציג חולשת מנהיגות עמוקה בנקודות הבאות :
1. הגררות אחרי הנסיבות במקום יוזמה - מאז מלחמת ששת הימים ועד היום מנהיגנו ומדינת ישראל כולה נגררים אחרי הנסיבות ולא יוזמים כמעט דבר במישור המדיני. בתיאוריה ובפרקטיקה של מנהיגות מדובר על כשלון עמוק ויסודי שמלווה אותנו יותר מ- 40 שנה. בנאומו, ביבי לא יוזם דבר מלבד היגררות נוספת אחר הנסיבות. זו איננה מנהיגות. אין באמירה זו איזו שהיא ביקורת , הסתייגות או הסכמה עם הדברים שעלו בנאום אלא התייחסות לביטויי המנהיגות או , יותר נכון- להיעדרה של המנהיגות.
2. היעדרו של חזון - לב ליבה של המנהיגות הוא החזון. ביבי לא הציג חזון סוחף, חדשני ומקיף. לא שמענו התלהבות כל שהיא בקולו כאשר דיבר על העתיד המשותף, רק עייפות ודמגוגיה שחוקה. לפחות הוא כן הצטרף לחזון של אובמה שהתגלה כמנהיג האמיתי שיש לו גם נחישות וגם חזון.
3. אין הובלה אלא המשך הגררות - לא רק שביבי בסך הכל רק נסחף למנהיגות נחושה של אובמה אלא לא מצא לנכון לנצל את ההזדמנות כדי להבהיר , לבטא עמדות ולקדם נושאים אחרים שקשורים בהכרח לסוגיה הפלסטינית. לדוגמא - ערביי ארץ ישראל על הקיפוח מצד אחד ועל החשש הדמוגראפי מצד שני. לו היה עושה זאת היה בהכרח מבטא מנהיגות אישית ויוזמה שיש בה הובלה ולא רק היגררות. לו היה כורך באופן אמיתי את מצבם של ערביי המדינה ומשלבם בחזון הכולל היה עומד בשורה אחת עם גדולי המדינאים בהיסטוריה של מדינת ישראל, ובהיסטוריה האנושית בכלל. גם אם היה אומר דברים שלא היו נעימים לצד זה או לצד האחר, ובכל זאת מצליח להקיף תמונה רחבה וכוללת , חזון שאינו מתעלם מחלקים הכרחיים של המציאות , היינו זוכרים את נאום בר אילן כאחד הגדולים בתולדות המדינה (ישראל).
בעוד כך וכך שנים, שוב נהיה מובלים, נאכפים בנושא זה או / גם בנושא אחר, בעיית ערביי המדינה היא רק לצורך הדוגמא.
לסיכום,
לפני הנאום, הבטיחו לנו "אומץ" ו - "מנהיגות", מה שקיבלנו הוא דמגוגיה מתפתלת שיש בה אומץ בדיעבד ומנהיגות שעבר זמנה.
נאום נתניהו בבר אילן חשף בפני העולם כולו את חולשתה המתמשכת של מדינת ישראל בכל הקשור למנהיגיה. ביבי נתניהו ציטט את בן גוריון בנאומו , ניסה להתלות באילנות גבוהים אך מה שקיבלנו זו הרכנת ראש נוספת בפני מנהיגות של עם אחר , נחושה, בטוחה ועמוקה כעומק החזון הפלסטיני.
